‹ › ×

טיפולים בלוקמיה לימפטית כרונית (CLL)

בשונה מממאירויות רבות אחרות, לרוב CLL אינה מצריכה טיפול בשלבי המחלה הראשונים; כלומר, לרוב החולים יש מחלה כרונית שניתן לנהל לצדה אורח חיים רגיל במשך שנים רבות.

חולים שאינם מקבלים טיפול נמצאים במעקב "ניטור פעיל"/ "התבונן והמתן" (עוברים בדיקות וספירות דם סדירות כל כמה חודשים כדי לעקוב אחר התקדמות המחלה ולבדוק אם יש צורך בטיפול).

אצל חולים שמקבלים טיפול, המטרה היא לשלוט במחלה או להשיג הפוגה, כך שלא תיראה בדם, בבלוטות הלימפה ובמח העצם ולא תפריע לתפקוד הגוף.

האינדיקציות להתחלת טיפול הן: הצטברות תאי CLL במח העצם שפוגעת בתפקודו (וכך בייצור תאי דם – אדומים, לבנים וטסיות) ומתבטאת בתסמינים כגון אנמיה, ירידה ברמת ההמוגלובין וטרומבוציטופניה (ירידה במספר הטסיות), הגדלה ניכרת של בלוטות לימפה, הטחול או הכבד ופגיעה בתפקודם, או התקדמות של המחלה המתבטאת בעלייה מהירה בספירת הלימפוציטים. בחירת הטיפול נעשית בהתאם לגיל החולה, מצבו הבריאותי ותפקודו, סוג מחלתו והעדפותיו האישיות.

טיפולים הניתנים לחולי CLL

טיפולי כימו-אימונותרפיה

מטרתן של התרופות הכימותרפיות היא לפגוע בחלוקה חסרת הבקרה של התאים הסרטניים וכך לשבש את יכולתם להתפשט. הטיפול האימונותרפי לעומת זאת מתבסס על ההבנה שהתאים הסרטניים מדכאים את מערכת החיסון בסביבתם הקרובה. הם מבטאים חלבונים שנקשרים לתאי מערכת החיסון ומשתקים את פעילותם. חסימת מנגנון דיכוי זה באמצעות התרופות האימונותרפיות (נוגדנים תרופתיים) מאפשרת להחיות את פעילות מערכת החיסון ולגייסה למאבק בתאים הסרטניים.

משלבי כימותרפיה ואימונותרפיה שיפרו משמעותית את הטיפול ב-CLL. באמצעותם מושגות הפוגות ממושכות (של שנים) מהמחלה ותוחלת החיים של החולים עולה. המשלב הכימו-אימונותרפי FCR (התרופות פלודרבין, ציקלופוספמיד וריטוקסימאב) הוא האפקטיבי ביותר; יותר מ-90% מהחולים מגיבים אליו ומחלתם לא מתקדמת במשך חמש-שש שנים בממוצע. עם זאת, הוא אגרסיבי וגורם לדיכוי עמוק וממושך של מח העצם והמחיר הוא רעילות וזיהומים קשים. לכן הוא ניתן רק לחולים צעירים יחסית (מיעוט מבין חולי (CLL.

חולים מבוגרים יותר ובמצב בריאותי טוב יכולים לקבל משלבי כימו-אימונותרפיה אחרים, שמביאים לתוצאות הדומות לאלו של FCR וגורמים לפחות סיבוכים. חולים בגיל מתקדם, מצב תפקודי ירוד או מחלות רקע יכולים לקבל טיפול ביולוגי.

טיפולים ביולוגיים

כיום פחות מרבע מחולי CLL מקבלים טיפול כימו-אימונותרפי, שכן בשנים האחרונות החלו לטפל במחלה בתרופות ביולוגיות פורצות דרך. מטרתן של תרופות אלו היא לעכב מנגנון מסוים בתאים הסרטניים (שנגרם ממוטציה גנטית מסוימת) וכך להשמידם מבלי לפגוע בתאים הבריאים. הן משפיעות בעיקר על חולי CLL בסיכון גבוה (נושאי המוטציה del17p או המוטציה בגן p53) – עד לפיתוחן, תוחלת חייהם הייתה קצרה – וגם על חולים עם מוטציה unmutated-IGHV.

התרופות הביולוגיות שניתנות ל-CLL פועלות בשני מנגנונים שונים: המנגנון הראשון (תרופות כמו איברוטיניב, אקלברוטיניב, אידללסיב ודובליסיב) הוא עיכוב מעבר של אותות מקולטן של לימפוציטים B (B-Cell Receptor) אל גרעין התא באמצעות עיכוב של אנזים ששמו BTK או אנזים ששמו PLCG2. עיכוב מעבר האותות פוגע בשגשוג ובהישרדות של תאי ה-CLL. המנגנון השני (התרופה ונטוקלקס, שלרוב ניתנת בשילוב אימונותרפיה) הוא עיכוב החלבון BCL-2, אשר מבוטא ביתר על תאי CLL ומונע את מותם. עיכובו גורם לאפופטוזיס (מוות תאי מתוכנת) של תאי ה-CLL.

הישנות המחלה

אם המחלה חוזרת לאחר הפוגה (מצב לא שכיח עם הטיפולים החדשים), השלב הראשון הוא מעקב ללא טיפול. אם קיימת אינדיקציה לטיפול, ניתן לחזור על טיפול קודם או להחליפו. לאחר מיצוי הטיפולים הסטנדרטיים ניתן לתת לחולה תרופות ניסיוניות, שנבחנות במחקרים קליניים. אפשרויות טיפול נוספות הן CAR-T והשתלת מח עצם.