פרויקט צילום פורטרטים אישיים של הצלמת סמנתה קרצמר, שמתמודדת עם סרטן השד, ומתבוננת, מנקודת המבט של מטופלת, דרך עדשת המצלמה, במהלך הטיפולים שעברה, בצוות הרפואי שטיפל בה.

קרצמר בחרה להפוך את היוצרות במערכת היחסים בין מטופל למטפל, ושמה את הצוות הרפואי - שבדרך כלל נמצא מאחורי הקלעים - באור הזרקורים.

היא לכדה צילומי פורטרט מרגשים של אנשי ונשות צוות רפואי, סיעודי ואדמיניסטרטיבי, עובדים סוציאליים, מנתחים, מתנדבים, ליצנים רפואיים, אנשי משק וחוקרים, אותם פגשה במהלך הטיפול במרכז חוסידמן לרפואת הסרטן. באמצעות הצילום היא מנסה להכיר אותם ואת פועלם יותר לעומק.

על ידי העברת הפוקוס לצוות הרפואי בפרוייקט הצילום הייחודי שלה, היא מפענחת מיהם האנשים שמנסים להציל את חייה ואת חייהם של מטופלים רבים אחרים.

״כצלמת פורטרטים שחלתה בסרטן, ראיתי את הטיפול בבית החולים כאשנב שמאפשר להביט אל עולמם של אנשי הטיפול בשיבא. החלטתי ליצור אוסף צילומים של האנשים שתמכו בי, כחולה שנמצאת במסע להחלמה״.

 

 

---

יערה סתיו

שמי יערה, בת 30 ונשואה לנמרוד. אני גרה בגבעתיים ועובדת כמלווה אישית משפחתית במערך הצעירים של המכון האונקולוגי. במסגרת עבודתי אני נותנת מענה לצעירים בגילים 18-45 בכל תחומי החיים ובהתמודדות עם הסרטן בחייהם.

"העבודה הזאת נתנה לי כוחות ואהבה לחיים, כל מטופל או מטופלת שאני מלווה נכנסים ללב ונוצר קשר אישי ומיוחד. רוב האנשים ששומעים על מקום עבודתי חושבים שהשתגעתי מהבחירה בזה, אבל אני לא מתעסקת בסרטן אלא באנשים. העבודה במרכז הסרטן יוצרת חיבורים מרגשים וגם פרידות, זה לא פשוט אבל אני שמחה להיות חלק מהדרך ולסייע במה שניתן".

 

 

---

מרב פולק

"שמי מרב ,משקמת באומנות במערך האונקולוגי בשיבא, אני חלק מצוות טיפול תומך. 30 שנה אני עוסקת בתחום ורואה איך המערך גדל עם השנים, האומנות היא עוד שפה שמאפשרת להביע רגשות, פחדים, חוויות, חששות, מחשבות, דרך היצירה ללא צורך במילים. גם ברגעי הקושי האומנות מאפשרת, והיא חלק בלתי נפרד מהטיפול והריפוי.

"לפני 10 שנים אובחנתי בסרטן השד, והבנתי יותר לעומק מה המטופלים חווים. זוהי תקופה שחידדה לי את החשיבות של האומנות והעיסוק בזמן הטיפול וההחלמה. הפינה בחדר שלי מאפשרת אוזן קשבת, חיזוקים, חיבוק, רוגע ,שיתוף, זמן לעיבוד הדברים, התנתקות. אני רואה זכות להיות חלק מהתהליך אותו עוברים המטופלים, והמטופלות. אני מאמינה שככל שאתה נותן, אתה מקבל יותר".

 

 

---

ד"ר עופר גלובוס

"האתגר הכי גדול בקליניקה הוא לקבל את התפיסות השונות של ריפוי, החלמה, וחיים בכלל. אני מאד אוהב להיות רופא".

 

 

 

 

 

 

---

אירינה אינדיקט

"שמי אירינה, אני אמא וסבתא ל-2 נכדים מקסימים. עליתי לארץ בגיל 30 מרוסיה לפני כמעט 25 שנים. היה לי תואר שני במתמטיקה שימושית ברפואה, ביולוגיה ואקולוגיה, שלא ידעתי איך להשתמש בו אז בארץ, עד ששמעתי על מקצוע של רנטגנאית ריפוי.

"עשיתי הסבת אקדמאים וכבר 15 שנים אני עובדת בשיבא במכון קרינה כרדיותרפיסטית. אני אוהבת את העבודה שלי, לדעתי היא מעניינת וחשובה מאוד. אנו מבצעים כל מיני סוגים של טיפולי קרינה בחולי סרטן.

"כל יום אנו עוזרים לאנשים להילחם ולהתגבר על מחלות קשות. לפעמים אנחנו צריכים להיות פסיכולוגים, לפעמים חבר עבור המטופלים שלנו. ובשבילי אין שמחה גדולה יותר מלפגוש מטופלים לשעבר, שנים מאוחר יותר, ולראות אותם בריאים וחיים חיים מלאים".

 

---

הגר בן-ברוך

"אני הגר, נשואה ואמא לשלושה ילדים, מתגוררת בראשון לציון.

"במשך שנים עסקתי בבנקאות והחיים היו נראים נוחים ומסודרים. לפני 7 שנים שי אחי האהוב לקה במפרצת באבי העורקים וכעבור שבועיים בהם היה מורדם ומונשם שי נפטר. שי היה מאושפז בטיפול נמרץ לב בשיבא, ובכל אותה עת בהם היה בין חיים ומוות ראיתי את המאמצים של צוות הרופאים , והאחים והאחיות להציל את שי במסירות אין קץ. לא פחות מהטיפול הרפואי הם נהגו בנו, המשפחה, באדיבות ובהתחשבות והיו שותפים מלאים לאמונה שאחזנו בה, ששי יצא מהמצב ויחלים.

"לצערי, המאמצים לא צלחו ושי נפרד מאיתנו כשהוא מותיר אחריו משפחה וארבעה ילדים צעירים. כבר אז גמלה בליבי ההחלטה לעשות שינוי בחיים ולהקדיש את חיי המקצועיים לסיוע למטופלים בעיתות משבר כל כך גדולים.

"היציאה ללימודי סיעוד במקביל לעבודתי בבנק וכמובן לטיפול בילדיי הצעירים, היתה מבחינתי אפשרית ולו בגלל האמונה בדרך והרצון העז. שוב לא יכולתי לעסוק במקצוע שאינו בעל משמעות עמוקה מבחינתי. סיימתי את הלימודים והתחלתי את הפרק החדש בחיי כאחות באשפוז יום אונקולוגי.

"באופן מפתיע או שאינו מפתיע, אני פוגשת מדי יום אנשים המתמודדים עם מחלה קשה ודרכם אני לומדת חדוות חיים מה היא. תעצומות הנפש שלהם מחזקות אותי ונוטעות בי תחושת שליחות עמוקה. כך גם הצוות המקצועי המטפל ויחד אנו חשים את שותפות הגורל ואת התקווה להחלמת הגוף והנפש. זכיתי לעבוד בבית חולים שחרט על דגלו ערכים של כבוד, מסירות ומובילות רפואית. לצד זה, התפקיד מחייב למידה מתמשכת, התפתחות ובעיקר שם דגש על היחס האישי שהוא הוא המפתח לכל טיפול והצלחתו".
 

---

אבי קרוין

"שמי אבי, אמן ברזל ועץ וצייר, אופנוען מלידה, מתמודד עם סרטן בדם וגידול בראש. אורח תדיר בשנתיים האחרונות בבית החולים שיבא, מפיץ אופטימיות בקרב אנשי הצוות הרפואי והמתמודדים האחרים. בבואי בבוקר למחלקה, אני מברך בקול רועם וחיוך רחב את כולם בבוקר טוב. בצאתי - מאחל בריאות, החלמה מהירה ושלימה, המשך יום נפלא, ויוצא בחיוך מבית החולים.וחוזר חלילה...
בריאות לכולם ממני".

 

 

 

 

---

ורדינה דגן

"היי :) אני ורדינה' עובדת בשיבא בתור מנהלת יחידת מחקרי שד וראש צוואר.
קצת עליי: אני גרה בגבעתיים, נשואה לרון ואמא לשני בנים- ינאי ושחר. הגעתי לפה אחרי שחיפשתי - הכי בנאלי שיש - תפקיד עם משמעות.
כשסיימתי את התואר בביולוגיה עבדתי כמה שנים בחברות תרופות עם תחושת חוסר.כשהגעתי לפה, עוד בראיון הבנתי שהגעתי הביתה!

"הזכות לעבוד עם מטופלים מיוחדים במינם, עם צוות שהוא משפחה שנייה, ובשילוב עבודת מחקר מרתקת שמחדשת לי דברים ברמה יומיומית, גם אחרי 9 שנים בתפקיד, ממלאים לי את הלב במשמעות - שנהיה ראויים!"

 

 

---

עאמר רביע

"שמי עאמר רביע, בן 35 מירושלים. עובד בשיבא כבר 9 שנים, רובם במרכז הסרטן. במסגרת התפקיד שלי כמנהל משק, אני אחראי לוודא שסביבת המטופלים והמבקרים בטוחה, נקייה ונעימה, ושבזמן שהם אצלנו, ירגישו שאכפת לנו מהם. האפשרות לתת למען הזולת היא זכות גדולה בשבילי".

 

 

 

 

 

---

ד"ר אמנון רביב

"אני ד"ר רביב. ב"אשמת" אמא שלי הפכתי לליצן רפואי. בשנות העשרים שלי נדדתי ברחבי אירופה, מתפרנס מהופעות רחוב כליצן, מוזיקאי ולהטוטן. ארבע שנים של הרפתקאות. מדי פעם התקשרתי הביתה להוריי לספר שאני בסדר ולדרוש בשלומם. פעם אחת, לאחר ארבע שנים הודיע לי אבא שאמי חלתה בסרטן, עברה ניתוח ומאושפזת בבית החולים. חזרתי לארץ להיות עם אמא, ללוות אותה לכל הטיפולים.

"השתדלתי לרומם את רוחה ולהצחיק אותה, אפשר לומר שהיא הייתה המטופלת הראשונה שלי כליצן רפואי. הבטחתי לעצמי שכאשר היא תחלים אמשיך להגיע למחלקות הקשות להצחיק ולחזק את המטופלים וכך היה. ב-13 שנים האחרונות אני עובד כליצן רפואי במערך האונקולוגי בשיבא כחלק מפרויקט רופאי חלום. אני מרגיש שזאת זכות גדולה ועבודה משמעותית להעצים את החולים בהתמודדות הקשה שלהם/ן עם המחלה והשלכותיה".

 

---

נירית פרץ

"שמי נירית, בת 51. אני עובדת בשיבא משנת 94. שש שנותיי הראשונות בשיבא היו במכון האונקולוגי. היות והייתי צעירה מאד, היה לי קושי להמשיך לעבוד במקום זה. לכן עברתי למרפאות חוץ אחרות.

מצאתי את עצמי חוזרת ביולי 2020 למכון האונקולוגי של השד. עבורי זו סגירת מעגל. אני יכולה לומר שהעבודה שלי היא סוג של שליחות בעזרה, בנתינה ובהקשבה. יש חיבור מיוחד עם המטופלות. היות והן מגיעות לעתים קרובות, ההיכרות איתן היא שונה מחולים במרפאות אחרות. אנו מלוות אותן לאורך כל הדרך גם כשהן סופניות וגם כשהן מחלימות וזו דרך קשה ומתמשכת לאורך שנים. מה שגורם לי להגיע כל בוקר לעבודה זו ההרגשה שצריכים אותך ויש לך מה לתת.

בחיי האישיים הכל היה סטנדרטי ופשוט. יש לי שלושה ילדים, הגדול נשוי ועוד שני ילדים משוחררים מהצבא מעל שנה. הכל השתנה לנו ב-7 באוקטובר. באותה שבת שחורה חיי השתנו מקצה לקצה.

בעלי האהוב מארק מרדכי פרץ ז"ל נרצח על ידי מחבלים כשיצא מביתנו לחלץ את הבת שלנו מאיה, שבילתה את מסיבת השחרור שלה בנובה. הוא נתקל במחבלים בכביש 232 במפלסים, שם ירו בראשו. היינו איתו בטלפון באותו הזמן ושמענו אותו אומר להם "לא, לא, אני ישראלי" ואז יריות. מזה הבנו שהמחבלים לבשו מדים של צה"ל. בעלי היה אדם אמיץ וגיבור, איש משפחה, שהיינו הכל עבורו, והוא היה הכל עבורנו. אני שמחה להיות חלק מהתערוכה של סמנתה  היקרה. חשוב לי להנציח את הירצחו של בעלי".

 

---

דניאלה רענן שרעבי

שמי דניאלה, ילידת קום המדינה 1948. נשואה לקותי, אמא ל-4 בנות וסבתא ל-7 נכדים. לפני 26 שנים השתנו חיי כשהתחלתי להתנדב במחלקה האונקולוגית בשיבא. הגעתי עם חברתי הטובה יהודית סולומון לחלק עוגות ושתיה חמה בערבים לחולים ובני משפחותיהם. כעבור זמן, המחלקה גדלה והיה צורך לעזור בצד המנהלי של המחלקה, ומאז אני מגיעה בבקרים (השכם) ועושה ככל יכולתי בצד המשרדי, תוך כדי למידה יומיומית. כשהקשר עם החולים ובני המשפחות נותנים כוח וסיפוק. מי ייתן ואצליח להשכים ולהגיע לשרת את המקום המיוחד עוד הרבה שנים.

 

 

 

---

יעל לוי

"שמי יעל, נשואה לשרון ואמא למעין ואיל, מתגוררת בת"א. עובדת סוציאלית במכון לרדיותרפיה אונקולוגית וביחידת השד העוסקת במפגש רגיש עם מטופלות, מטופלים ומשפחותיהם בשעה של משבר וטראומה. 

בשפה המקצועית שלנו אנחנו קוראים לזה 'התערבויות.' הן מגוונות ועמוקות ובאות לידי ביטוי במפגש טיפולי פרטני, משפחתי או קבוצתי. הן מייצרות חוויה אינטימית רגישה ועדינה במקום בו המטופלים פוגשים עצמם, לעיתים לראשונה בחייהם, עם חלקים לא מוכרים בעולם החיצוני והפנימי שלהם.
 
הזכות להיות חלק מתהליך ההסתגלות, ההתמודדות ההחלמה וגם הפרידה מן העולם, מרגשת אותי כל פעם מחדש. מלמדת אותי הרבה על עצמי, על החיים. על כך ששינוי הוא חלק בלתי נמנע מהחיים, על כוח הגמישות וההסתגלות למצבי קצה ובמיוחד על כך שהחיים מתקיימים כאן, עכשיו, בהווה.
 
אני גאה ואוהבת את המקצוע, הוא מדויק ומרתק עבורי ומרחיב מאוד את המיכל הרגשי והמנטלי שלי. כל יום לא דומה לקודמו, מפתיע ומלמד על הכוח האנושי הטמון בכולנו". 

"IN A WORLD WHERE YOU CAN BE 
ANYTHING, BE KIND"                
                    -UNKNOWN                                

---

רפאל גניש

"שמי רפאל. שירתתי 34 שנים בגולני וזכיתי לאהוב את החיילים להעניק להם כל מה שנדרש על מנת שיחזרו הביתה בשלום.
‏בחרתי בחיים להעניק תשומת לב. תמיד לחייך לכולם, לכל העוברים והשבים, להעניק מכוחות הנפש והגוף שיש בי למען הזולת. 
בחרתי בחיים לתת בלי לצפות לקבל. לתת מתוך תחושה של שליחות.  כולנו עשויים מרקמה אנושית אחת גדולה".